ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״א

1 א שנינו במשנה: היו שניהם כהנים וכו' ובהמשך המשנה נאמר שאם הבן־הספק הכה או קילל את כל אחד משני הבעלים אינו חייב כמקלל ומכה אביו, משום הספק. תנו רבנן שנו חכמים: הכה את זה שהוא ספק אביו ראשון וחזר והכה את זה; קלל את זה וחזר וקלל את זה; קלל את שניהם בבת אחת או הכה את שניהם בבת אחת — בכל אחד מאלה חייב, שהרי בודאי אחד מהם הוא אביו. ר' יהודה אומר: אם היכה או קילל את שניהם בבת אחת — חייב, בזה אחר זה — פטור.

2 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא: ר' יהודה אומר פטור אפילו בבת אחת! ומשיבים: תרי תנאי אליבא שני תנאים נחלקו בכך על פי שיטתו של ר' יהודה.

3 ושואלים: מאי טעמא דמאן מה הטעם של מי שפטר? אמר ר' חנינא: נאמר ברכה כלומר, קללה, בלשון סגי נהור, שלא לדבר בלשון בלתי נקיה למטה כלומר, ביחס ליושבי מטה — בני אדם, בקללת אביו ואמו "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קילל דמיו בו". ויקרא כ, ט, ונאמר ברכה למעלה כלומר, כלפי מעלה — הקדוש ברוך הוא לגבי מקלל את ה' "איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו". שם כד, טו. מה למעלה לגבי קללת ה' הרי זו קללה שאין בה שותפות שהוא אחד ויחיד — אף למטה הכוונה דווקא לקללת אבהות שאין בה שותפות. וכאן, כיון שיש שותפות, כלומר, ספק בדבר, אינו מתחייב אפילו כאשר ודאי שאחד מהם הוא אביו. ואיתקש והוקשה, הושוותה הכאה לקללה, וכיון שבקללה אינו נידון כשלא ברור מי הוא אביו — גם בהכאה כך.

4 ב שנינו במשנה: ועולה לעבודה ככהן במשמרו של זה ושל זה, ואינו חולק בשני המשמרות. ושואלים: וכי מאחר שאינו חולק, למה עולה? ותוהים: למה עולה?! מה השאלה, האמר הרי אומר הוא: בעינא דניעביד רוצה אני לעשות מצוה ולשמש ככהן! ומסבירים: אלא כך היתה משמעות ההערה על לשון המשנה: "עלה" לא קתני שנה אלא שנה בלשון הווה: "עולה", והכוונה — שעולה בעל כרחו,

5 ועל כך שואלים: מפני מה מחייבים אותו לעלות. אמר רב אחא בר חנינא אמר אביי אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: משום פגם משפחה. שאם לא יעבוד עם משמרו, יאמרו לבני המשפחה: אחד מבניכם פסול הוא, ונמצאת המשפחה נפגעת בשל ילד זה שלפי האמת אינו פסול, אף שהוא ספק.

6 ג עוד שנינו במשנה: ואם היו שניהם במשמר אחד — נוטל חלק אחד. ושואלים: מאי שנא במה שונה אם היו שני משמרות שהוא לא מקבל כלל — דאזיל להא משמרה ומדחו ליה שהולך למשמרת זו ודוחים אותו מלקבל, שאומרים לו: אתה שייך למשמרת אחרת, ואזיל להא משמרה ומדחו ליה והולך למשמרת זו ודוחים אותו באותה דרך, אם כן במשמר אחד נמי גם כן: אזיל להאי בית אב הולך לבית אב זה המשמש ביום אחד בשבוע ומדחו ליה ודוחים אותו וכן הולך הוא לבית אב אחר ודוחים אותו, שהרי אין יודעים לאיזה בית אב הוא שייך!

7 אמר רב פפא: הכי קאמר כך אמר: אם היו שניהם בני משמר אחד ובית אב אחד, שאז אי אפשר לדחותו — נוטל חלק אחד.

9 א משנה מצות חליצה נעשית בשלשה דיינין, ולאו דווקא דיינים מומחים להוראה אלא אפילו שלשתן הדיוטות. אם חלצה במנעל נעל, המכסה את הרגל — חליצתה כשרה, באנפיליא של בגד — חליצתה פסולה, שאינה קרויה נעל. בסנדל שיש לו עקב — כשר, ושאין לו עקב — פסול.

10 אם היתה רגלו של היבם חתוכה מן הארכובה הברך ולמטה והיה מנעל על הגדם, וחלצה — החליצה כשרה. אם היתה הרגל חתוכה מן הארכובה ולמעלה — החליצה פסולה. חלצה בסנדל שאין שלו, או בסנדל של עץ, או שחלצה בסנדל של רגל שמאל שהיה נעול על רגל ימין — החליצה כשרה. חלצה בסנדל גדול שהוא יכול עדיין להלוך בו או בסנדל קטן שהוא חופה מכסה את רוב רגלו — חליצתה כשרה.

11 ב גמרא ושואלים: ומאחר שאמרנו במשנה שאפילו שלשה הדיוטות כשרים לחליצה, דיינין למה לי לומר במשנה? די היה לומר שמצוותה בשלושה! ומשיבים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו דבעינן שצריכים אנו בשלשה שיודעים לפחות להקרות ליבם וליבמה את מה שהם צריכים לומר כעין דינים, ולא הדיוטות גמורים. ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן שנינו איפוא במשנתנו את זו ששנו חכמים בברייתא: מצות חליצה בשלשה שיודעין להקרות כעין דינים. ר' יהודה אומר: בחמשה עושים חליצה.

12 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של התנא קמא הראשון שצריך שלושה — דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר בענין חליצה: "... ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים..."דברים כה, ז — הרי מיעוט רבים שנים. ומאחר שאין עושים בית דין שיהיה מנין חבריו שקול זוגי, כדי שאם ייחלקו בדעותיהם יהיה מי שמכריע, לכן מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן שלשה. ור' יהודה דורש, נאמר בפסוק אחד: "וקראו לו זקני עירו..." שם שם ח — הרי שנים, ונאמר בפסוק שלאחריו "זקנים" — הרי שנים נוספים, וכיון שאין בית דין שקול, מוסיפין עליהן עוד אחד — הרי כאן חמשה.

13 ושואלים: והתנא קמא הראשון האי מלה זו "זקני" מאי עביד ליה מה הוא עושה בה כיצד הוא דורש אותה? ומסבירים: מיבעי ליה לרבויי נצרכת לו לרבות אפילו שלשה הדיוטות, ש"זקנים" בא לצמצם ולהדגיש דווקא זקנים, כלומר, חכמים, אבל כיון שכתוב מיעוט אחר מיעוט, "זקנים" ו"זקני", אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, ומרבים אפילו הדיוטות.

14 ושואלים: ור' יהודה, שחליצה כשרה בהדיוטות, מנא ליה מניין לו? ומשיבים: נפקא ליה יוצא, נלמד לו הדבר ממה שכתוב "לעיני הזקנים" שם שם ט ובדרך זו, שאמר מר החכם: "לעיני" — פרט לסומים עיוורים שאינם יכולים לראות,

15 ומדאיצטריך ומכיון שהוצרך "לעיני" למעוטי למעט דיינים סומים, שמע מינה למד מכאן שאפילו הדיוטות כשרים בחליצה. דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שסנהדרין, דיינים מומחים, דווקא בעינן צריכים אנו, אם כן למה לי למעוטי למעט סומין? הרי מדתני מברייתא ששנה רב יוסף נפקא יוצא, נלמד הדבר, דתני ששנה רב יוסף: כשם שבית דין מנוקים בצדק, שצריכים להיות נקיים מכל אשמה ומכל חשד, כך בית דין צריכים להיות מנוקים מכל מום גופני,

16 שנאמר "כלך יפה רעיתי ומום אין בך" שיר השירים ד, ז, ואם הוצרכו לומר שהזקנים בחליצה לא יהיו סומים, משמע שאינם דיינים ממש, אלא אף הדיוטות, שבהם לא נאמרה כרגיל הגבלה זו. ושואלים: ואידך והאחר, תנא קמא את הכתוב ההוא שנאמר "לעיני" מאי עביד ליה מה עושה הוא לו, בו? ומשיבים: הכתוב ההוא לכ מו שאמר רבא הוא דאתא שבא. שאמר רבא: צריכי דייני למיחזי רוקא דקא נפיק מפומא צריכים הדיינים לראות את הרוק שהוא יוצא מפי היבמה, דכתיב שנאמר: "לעיני הזקנים... וירקה" דברים כה, ט.

17 ושואלים: אם כן ואידך נמי מיבעי ליה והאחר, ר' יהודה, גם כן הרי צריך אותו "לעיני" לכ מו שאמר רבא?! ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך זה גם כן, שהפסוק "לעיני" לענין זה נאמר, ואלא שדי לחליצה שתהיה בהדיוטות מנא ליה מניין לו? נפקא יוצא, נלמד לו הדבר ממה שנאמר "בישראל", שכוונתו — ישראל כל דהו שהוא.

18 ושואלים: ואידך והאחר, תנא קמא, האי זה הכתוב "ישראל" מאי עביד ליה מה עושה הוא לו, בו? ומשיבים: מיבעי ליה נצרך לו לכדתני לכ פי ששנה רב שמואל בר יהודה: מה שנאמר "בישראל" שם ז — כוונתו בבית דין של ישראל, ולא בבית דין של גרים, שמצות חליצה חייבת להיעשות בפני ישראל מיוחסים, ולא בגרים שמבחינה זו אינם שייכים לישראל.

19 ושואלים: ואידך והאחר, ר' יהודה הלכה זו מניין לו? ומשיבים: "בישראל" אחרינא כתיב אחר, נוסף, נאמר שם, פעם שניה שם י. ואידך והאחר, תנא קמא מה עושה הוא בביטוי מיותר זה? ומסבירים: מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לכ פי ששנינו בברייתא, אמר ר' יהודה: פעם אחת היינו יושבין לפני ר' טרפון, ובאה יבמה לחלוץ, ואמר לנו: ענו כולכם אחר המעשה: "חלוץ הנעל". שכך הוא מפרש את הכתוב "ונקרא שמו בישראל חלוץ הנעל" שם י.

20 ושואלים: ואידך האחר, ר' יהודה, מהיכן למד הוא הלכה זו? ומשיבים: מ"ונקרא" נפקא יוצא, נלמד הדבר, שצריך בפועל לקרוא כך.

21 ואף במחלוקת בענין מספר הדיינים שואלים: אלא מעתה, שאנו דורשים כל לשון רבים הכתובה בפרשה שבא להוסיף דיינים נוספים, אם כן מה שנאמר "וקראו לו זקני עירו ודברו אליו" שם ח, "וקראו" — הרי שנים, "ודברו" — שנים, הכי נמי כך גם כן תאמר שלשיטת ר' יהודה — הרי כאן תשעה דיינים, ולרבנן לחכמים הרי כאן שבעה!

22 ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה לכדתניא נצרך לו לדבר אחר כפי ששנינו בברייתא: "וקראו לו" כוונתו — הם עצמם, ולא שלוחם, "ודברו אליו" — מלמד שמשיאין נותנים לו עצה ההוגנת לו לענין הנישואין. כגון שאם היה הוא ילד צעיר והיא זקנה, או הוא זקן והיא ילדה — אומרים לו שלא ייבם, כי: מה לך אצל ילדה אם זקן אתה, מה לך אצל זקנה אם צעיר אתה, כלך לך-לך אצל שכמותך קרובה לגילך, ואל תכניס קטטה לתוך ביתך, שהשוני בגיל בוודאי יגרום אחר כך לחוסר הסכמה ולקטטה.

23 אמר רבא אמר רב נחמן: הלכה היא בענין זה חליצה בשלשה, הואיל וסתם לן לנו התנא כוותיה כשיטתו של תנא קמא, והלכה כסתם משנה. אמר ליה לו רבא לרב נחמן לאחר ששמע דבר זה מפיו: אי הכי אם כך, מיאון נמי גם כן נעשה אותו בשלושה, דתנן שכן שנינו במשנה: המיאון והחליצה — בשלשה.

24 וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך זה גם כן, שחייבים להיות שלושה בעת המיאון, והתניא והרי שנינו בברייתא: מיאון, בית שמאי אומרים שהוא נעשה רק על ידי בית דין מומחין, ובית הלל אומרים: בבית דין של מומחים, וגם שלא בבית דין. אלו ואלו מודים שצריך על כל פנים שיהיו בשעת המיאון שלשה. ר' יוסי בר' יהודה ור' אלעזר בר' יוסי מכשירין גם בשנים, שלענין מיאון אין צורך בבית דין, אלא די בשני עדים. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: הלכה כאותו הזוג. הרי יש סתם משנה, ומכל מקום אין אנחנו פוסקים כמותה.

25 ומשיבים: התם חד סתמא שם בענין מיאון יש רק סתם אחד, שאומר שהמיאון בשלושה, והכא תרי סתמי וכאן יש שני סתמים, כי דין זה של חליצה בשלושה נאמר כסתם משנה פעמיים, גם כאן וגם באותה משנה במסכת סנהדרין. ומקשים: התם נמי תרי סתמי נינהו שם גם כן בענין מיאון שני סתמים הם. דתנן שכן שנינו במשנה: מיאנה או שחלצה בפניו של חכם ישאנה חכם זה אם רצונו בכך, ואין חושדים בו, מפני שהוא בית דין. משמע שאין מיאון אלא בבית דין!

26 אלא, התם תרי סתמי שם יש שני סתמים והכא כאן יש תלתא סתמי שלושה סתמים, יש עוד סתם האומר שחליצה בשלושה.

27 ושואלים: מכדי הא סתמא והא סתמא הרי זהו סתם וזהו סתם, מה לי אם זהו חד סתם סתם אחד מה לי אם זה תרי שני סתם מה לי או זה תלתא שלוש פעמים? אלא אמר רב נחמן בר יצחק: הטעם הוא הואיל וסתם זה, שחליצה בשלושה, נאמר במקום מחלוקת, כלומר, בענין שנחלקו בו, שר' יהודה חולק בה,

28 דתנן שכן שנינו במשנה: סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה, אלו דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר: בחמשה. החליצה והמיאונין בשלשה. ולא קפליג חלק ר' יהודה בענין זה — שמע מינה למד מכאן שהדר ביה חזר בו ר' יהודה מדעתו בענין חליצה בחמישה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שחזר בו, וסיכום ההלכה שדי בשלושה.

29 א ובפרטי הלכות חליצה אמר רבא: צריכי דייני למיקבע דוכתא צריכים הדיינים לקבוע מקום מראש, לעשות בו את החליצה, דכתיב שנאמר: "ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים" דברים כה, ז, שמובן שיש מקום קבוע וידוע "השער" למושב בית הדין. מסופר: רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע עבדי עובדא עשו מעשה בחמשה דיינים שבפניהם חלצו. ושואלים: כמאן כדעת מי עשו זאת — כדעת ר' יהודה, והא הדר ביה והרי הוכחנו כבר שחזר בו ר' יהודה! ומשיבים: עשו זאת רק לפרסומי מילתא לפרסם את הדבר ולא מפני שמספר זה של דיינים נחוץ.

30 עוד מסופר: רב אשי איקלע לבי הזדמן לבית רב כהנא, אמר ליה לו: סליק מר לגבן למלויי בי יעלה אדוני אלינו למלא מספר חמשה שבפניהם יחלצו. אמר רב כהנא: הוה קאימנא הייתי עומד קמיה לפני רב יהודה, ואמר לי: תא סק לזירזא דקני בוא עלה לחבילה של קנים, שעשו שם מקום מוגבה למושב בית דין, לאיצטרופי בי להצטרף למנין חמשה שיחלצו בפניהם. אמרו לו: למה לי שיהיו חמשה? והלא די בשלושה! אמר להו להם: כי היכי דליפרסם מילתא כדי שיתפרסם הדבר, ולא מפני שהוא חובה מצד הדין.

31 מסופר: רב שמואל בר יהודה הוה קאי קמיה היה עומד לפני רב יהודה, אמר ליה לו: סק תא לזירזא דקני לאצטרופי בי עלה, בוא לחבילת הקנים להצטרף למנין חמשה לפרסומי מילתא כדי לפרסם את הדבר של החליצה. אמר ליה לו רב שמואל בר יהודה: תנינא שנינו, נאמר "בישראל" שם י — וכוונתו בבית דין של ישראל גמורים ולא בבית דין של גרים, ואנא ואני גר אנא אני, שגם הוא וגם אביו התגיירו.

32 אמר רב יהודה: כגון אדם הגון כמו רב שמואל בר יהודה, הגם שמספר דבר כזה על עצמו, מפיקנא ממונא אפומיה אני מוציא ממון על פיו כי בטוחני בו שהוא נאמן בכל דבר. ותוהים: מפיקנא סלקא דעתך מוציא אני עולה על דעתך לומר? והא והרי "על פי שנים עדים" אמר רחמנא אמרה תורה שם יז, ו, ובפחות משני עדים אין זו עדות! אלא הכוונה היא מרענא שטרא אפומיה מרע אני כוחו של שטר על פיו, שאם יבוא הוא לבדו ויאמר ששטר מסויים פרוע, שוב אין אני נזקק לדון בו, שאני מאמין לו, אף שהשטר עומד לפנינו.

33 אגב הזכרת דינו של גר בענייננו, אמר רבא: